בכל שנה, בתחילת הסתיו, מגיעה ההזדמנות שלנו להתכנס פנימה. ימי התשובה קוראים לנו לחשבון נפש, להאטה, ולמתן ביטוי לעצב – רגש מבורך שמבקש להשתחרר ולשחרר אותנו מכאב היושב על הלב או על הבטן. זהו כאב שמונע מאיתנו לחיות חיים מלאים, שלמים, מחוברים וחופשיים.

הסיפור שלי עם העצב הוא עמוק.

רק בגיל מאוחר יחסית הבנתי עד כמה השמחה שלי שימשה ככיסוי עדין אך עקשן על שכבות של כאב. נדרש סבל עמוק כדי שאבין שהגוף שלי מבקש ממני להעניק לעצב מקום קבוע ונוכח בחיי. בתחילה זה כאב מאוד – אבל ככל שנתתי לו מקום, כך מצא ביטוי ושחרור.

העצב קיבל ביטוי בצורות שונות – חשבון נפש אישי, דיבור כן מול עצמי, שיחות עומק עם אנשים קרובים, ותפילות אינטימיות מול בורא עולם והשכינה, או אם תרצו – מול החיים עצמם והמסתורין הגדול. מתוך המפגשים האלה נולדו רגעים של סליחה, קבלה והתרככות של הלב.

השנה בחרתי להעמיק את החיבור הזה דרך טקס התשליך המסורתי. זהו זמן שבין תפילת מנחה לערבית, שבו יוצאים לשפת הים, מרוקנים את הכיסים ומשליכים את המשקעים הפנימיים. בתוספת של תפילה וכוונה טהורה, נוצרה חוויה עוצמתית של שינוי – כאילו הכאב עצמו מתמוסס בגלים וחוזר אל מקורו.

לקראת ראש השנה, הוזמנתי לחתונה של זוג חברים קרובים שנערכה על גדות ים המלח. לאחר טקס החופה, שבו זכיתי לברך באחת מברכות הנישואין, ירדתי אל הים עם נר, פרחים, טבק וכלי רפואה. כשהגעתי לשפת הים, הדלקתי את הנר והתחלתי לדבר עם הקב"ה – תפילה עמוקה שעלתה מהלב, תוך כדי הנחת הפרחים והטבק.

התפללתי לשחרר צער, להביא שלום לבית שאני בונה עם אשתי, להעצים את האור והאהבה בעם שלנו, ולהתקרב לעצמי. גם לזוג שהתחתן התפללתי, שהאהבה שלהם תישמר ותגדל. באותו רגע הרגשתי איך התפילה שלי נטמעת בתוך הקריסטל שעליו עמדתי – מלח לבן, חי, בוהק, כמו פרקטאל אינסופי של אור. כשהתפילה העמיקה, חשתי שחרור גדול, אמון וביטחון במחזוריות החיים.

כשחזרתי למתחם החתונה, פגשתי איש מיוחד שהביא לי למחרת, אחרי תפילת שחרית, ספר שכתב. דבריו פתחו לי עוד שכבה של הבנה על הסנכרון המופלא שבין תפילה, מפגש אנושי והשבת השפע לחיים. הוא הזכיר לי את הפסוק מקהלת: “שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו”, ואת דברי ישעיהו: “אשריכם זורעי על כל מים.”

המלח, שנמצא בלב החוויה הזו, קיבל ממני תשומת לב חדשה. הוא מקושר ליסוד המתכת ברפואה הסינית – יסוד המשויך לעצב בריא, לזה שמשחרר שליטה והגנות מיותרות, ומאפשר ריפוי. במסורות אינדיאניות, מלח ומים נחשבים יסודות של טיהור, והענקת מתנות בסיום פרק חיים היא חלק מהשחרור שפותח מקום לחדש.

רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן כתב שהמלח קשור לברית. הוא "ממתיק את המרירות", מחליש את התאווה ומסיר את העצבות – כמו שמלח סופג את הדם ומכשיר את הבשר. כך גם אנחנו, באמצעות המלח, מסירים מתוכנו את מה שכבד, את מה שאינו משרת עוד.

בשנה האחרונה גיליתי כמה שחרור העצב יכול להגיע גם דרך נתינה – צדקה לעני, מתנה קטנה, פרח, טבק לאדמה. זהו מעשה פשוט שמזכיר את מהות הנתינה הטהורה: לשחרר כדי לאפשר מקום לשפע.

חכמי קהלת אמרו: "מי שיש לו מאה רוצה מאתיים". המלח מרפא גם את הדאגה הזו – את הצורך התמידי לעוד, את חוסר השובע של הצריכה והרדיפה. הצריכה יכולה ללבוש צורות רבות: תכנים ברשתות, מזון מיותר, חומרים משני תודעה, רכישות, או תשוקות שמרוקנות את הנפש.

מי ייתן ובשנה הקרובה נרפה מעט מהאש הזו.
שניתן מקום למלח ולמים – לענווה, להרגלים פשוטים, לנשימה בתוך מערכות היחסים שלנו.
שנלמד לספוג, לשמוח, ולהכיר תודה על מה שכבר קיים.
שנחיה בנתינה, במעשים טובים ובאמון פשוט בחיים עצמם – שהם כבר יודעים להביא לנו בדיוק את מה שאנחנו צריכים.

גמר חתימה טובה ושלמה לכולנו.