אתמול הסתכלתי עליה ואמרתי:
"אני מרגיש שאם אני ארפה ואביא פגיעות, יהיה לך כוח עליי.
אז אני מפחד להיפגע.
או שאני בורח – הולך פיזית, מתנתק רגשית, נעלם למחשבות…
או שאני תוקף – מפעיל שליטה בדרך כלשהי, מאשים…
אבל להרפות? אין מצב."

למה? כי שם נפגעתי. זה הפצע שלי.
המקום שבו הייתי הכי רגיש כילד וקיבלתי חוסר נראות, התעלמות ושליטה.

כשאמרתי את המילים האלה לעדי, הבנתי שהגדרתי את מהות הקשר ברמה הכי פשוטה שלו.
פצע נפגש עם פצע.

ברגע הזה הבנתי שהדבר הכי טוב שאני יכול לעשות עבור השלום בינינו הוא הרבה מעבר למתן כבוד.
הוא לא רק לכבד אותה כאישה, אלא גם לתת לה כוח – ולסמוך עליה שלא תפגע בי.
לסמוך עליה שתגן עליי, שתשמור עליי, שתאהב אותי, ותהיה איתי גם ברגעים הכואבים.

וכשיהיה לה קשה, היא תוכל להרפות ולהיות הילדה.
היא תיתן לי את הכוח.
הכוח שאיתו אוכל להגן עליה, לעטוף אותה, להזכיר לה כמה היא חשובה לי, כמה אני אוהב ומעריך אותה, וכמה אני רוצה להיות חשוב לה.

כי זה מה שהיא הכי צריכה ממני – שאדבר מתוך הפצע שלי.
שאביא את האמת שלי.
שאהיה נוכח, חשוף, כן.

ילד וילדה נפגשים.
פצע ופצע נפגשים.
ושם, בדיוק שם, מתחיל הריפוי.