אני אוהב לדבר כאן על מערכות היחסים שלי עם צמחים,
ועל מערכות היחסים שלי עם אהובתי – שתחיה.
ובא לי לפנות מקום למשהו שאני מתחיל לזהות בי יותר ויותר לאחרונה –
מערכת היחסים שלי עם טכנולוגיה.

בחלומי אני יושב מול האש, בעוצמה, בתפילה וביראת שמיים.
הגוף שלי מתחיל לפעום בקצב לב מכני,
ואני מרגיש שאני חלק ממשהו אפל, עמוק ותובעני –
מכונה חסרת נשמה.

אני מתעורר מהחזון וחוזר אל החלום הטוב:
אל האש הטובה, אל המוזיקה, החברים והאהבה.
אבל עם הזמן אני מבין כמה אני נשאב לעולם המכונות,
הבינה המלאכותית וסירוס החשיבה החופשית.
ולא רק אני – כולנו כחברה.

אם לא ניצור מתוך הרגש והנשמה, לא יישאר טעם לחיים.

מדברים על הרצון של אילון מאסק – הארכיטיפ של ה"צל" –
להעלות את התודעה האנושית לענן בעזרת שבב בחוט השדרה.
אבל את האמת? אנחנו כבר שם.
מעורבבים עמוק ברשתות, באפליקציות, בעבודות מחשב,
והמערכת העצבית שלנו מנהלת רומן ארוך עם הסמארטפון.

עם הימים, החזון ההוא מהחלום מקבל תפנית.
אני מבין שהפחד מהענן ומהטכנולוגיה הוא חוויה פרנואידית –
כמו הרצון לדעת הכל, לשלוט, להבין.
אבל זו בעצם בריחה מהרגש.
השלכה של הפחדים שלנו החוצה,
במקום לפגוש את הבדידות, העצב, הבושה, הכעס והאשמה.

ומה אם נרפה?
אם נתחיל להקשיב לרגשות הליבה שלנו?