בתקופה האחרונה אני חווה משהו חדש בתור גבר. במשך שנים, ובעיקר מאז שנכנסתי לעולמות הטיפול, למדתי על המערכת ההורמונלית של נשים ועל הצרכים שלהן. משהו במסע הזה ריתק אותי. מבנה המערכת הנשית – ההורמונלית, המחזורית, הרגשית – סקרן אותי יותר מכל מערכת אחרת שלמדתי במהלך לימודי רפואת הצמחים. אולי רק מערכת העצבים מתקרבת לזה, והיא אכן הפכה לתחום ההתמחות שלי כיום.

מתוך הסקרנות והעבודה עם מחזוריות, הורמונים ותהליכים נשיים, הבנתי די מהר שכדי לדייק את ההצלחה בטיפול, אני צריך לעבוד עם הלב לא פחות – ואולי יותר – מאשר עם הרחם. צמחי מרפא בעלי זיקה ללב ולנפש עשו לעיתים עבודה עמוקה ומשמעותית יותר מאשר צמחים מאזנים הורמונלית בלבד. השילוב ביניהם עבד היטב, אבל כשנכנסתי לעומק הרגשי והנפשי – נפתח מימד אחר.

עם הזמן מצאתי את עצמי לומד לעומק את אומנות הטיפול בטראומה דרך מערכת העצבים, יחסי העברה והתקשרות. כיום, רוב עבודתי בקליניקה מתמקדת בחוויה שמתעוררת – לא בתסמין, לא בסיפור – ומשם אני בוחר, אם בכלל, את הצמח שמלווה את התהליך. לרוב זהו צמח אחד בלבד, שמגלם את הארכיטיפ הפנימי שעלה במפגש.

אני מספר את כל זה כי בשנים האחרונות, גם במרחב הטיפולי וגם בחיים האישיים, אני מוצא את עצמי מתעניין יותר ויותר בצרכים של נשים – בעולם המורכב שבו אנחנו חיים. זה כולל עיסוק בתכנים עמוקים ורגישים: דרישות חברתיות מעידן פטריארכלי, טראומות קולקטיביות, דפוסי שחזור במערכות יחסים מול גברים, ועוד.

לאורך השנים התעסקתי רבות בשאלה איך להיות בן זוג טוב יותר. איך להיות גבר שמכבד נשים, גבר שמרגיש, שמקשיב, שרואה. איך לפגוש את האישה שבתוכי, להבין את הדינמיקה הזוגית שביני לבין עצמי.

ועכשיו, חודש וחצי לפני החתונה שלי, אני מרגיש שאני עומד בשער עמוק מאוד. עדי, אהובתי, היא כבר מזמן לא רק בת הזוג שלי – היא הבית שלי, והיא הדבר החשוב לי ביותר בעולם. אבל דווקא בתקופה הזו אני חווה סערות שלא ידעתי כמותן.

יש בי התפרצויות זעם שמעלות דימויים של כלב תקיפה, הישנות של הרגלים ישנים מהעבר שפוגעים בי, הצפה של דפוסים עתיקים, מחשבות, פחדים, רגשות שחשבתי שכבר נרגעו. אני משתף – חברים, חברות, מטפלים. ומה שמפתיע הוא התגובות שאני מקבל.

חברות שאיתי לאחרונה אמרו לי: "בטח קשה לך בתור גבר. אתה צריך לפרנס, להתמודד, להגן – ועדיין להישאר נוכח, תקשורתי, פגיע." פתאום ראיתי את עצמי מבחוץ. הבנתי שאני לא רואה את עצמי מספיק, ושאולי קשה לי לבקש עזרה.

זה מתסכל לגדול בעולם שמציג מודלים גבריים כל כך קוטביים: מצד אחד גבר חזק, קר, אלים, ומצד שני גבר רך עד חוסר עמוד שדרה. בתוך הדואליות הזו הגוף שלי מגיב – בהתכווצויות, בהצפות רגשיות, בדיוק בתקופה שבה הכול גם ככה סוער. לפני חתונה – גם בלי הרקע הרגשי – יש מתח טבעי, חוסר ודאות, פחד מהמעבר הגדול הזה אל זוגיות מקודשת.

מעולם לא הייתי במעגל גברים, למרות שהזמינו אותי כמה פעמים. לא הרגשתי קריאה לכך, אבל גם לא שולל את האפשרות. במקום זה, אני רוצה לשתף במה שעוזר לי בימים האלו להישאר מחובר.

לטבול בנחל – כל יום. זה אחד הדברים הכי טובים שהכנסתי לחיי. לקום בבוקר, להיכנס למים קרים, חיים, להיטהר ולהרגיש שנולדתי מחדש. כמו לצאת מרחם. לזכור שאני מים. זו התחלה שמשנה את כל היום.

לבכות – למצוא כל דרך שמאפשרת לבכי לצאת. לפעמים דרך סדרה, לפעמים דרך תפילה, לפעמים סתם רגע של התמסרות לעצב. למדתי שכל עוד הבכי לא מקבל ביטוי, הוא הופך לערפל, לניתוק. ההגנה שלי חזקה, ודווקא בגלל זה אני זקוק לפריקות האלו.

מגע – לתרגל מגע עדין מאוד עם עדי. הידיים שלנו היו הגשר הראשון בינינו, והן עדיין העוגן שלנו. מגע פשוט, איטי, מודע. הוא מציף רגשות, אבל בצורה שמביאה ריפוי.

צ'י קונג – הטכניקה שהצילה אותי בעבר מכאבים במפרקים חזרה אליי. הפעם היא מרפאת את הגוף ואת הנפש גם יחד. היא מזכירה לי איך להניע את האנרגיה בגוף בעדינות ובעוצמה.

תפילת שחרית – אני מגיע מבית חילוני בצפון תל אביב, ובשנים האחרונות חזרתי אל האמונה. זה לא תהליך פשוט, גם לא בזוגיות ובמשפחה, אבל הוא מביא אור גדול. התפילה בבוקר היא הרגע שבו אני מתעורר באמת. השגרה, הטקסיות, התבניות – כולן מעניקות לי קרקע, סדר, יציבות.

שיחות עם חברים – זכות גדולה היא לדעת שיש סביבי גברים שאני יכול לדבר איתם באמת. לשתף, לפרוק, לשמוע, בלי צורך בפתרונות. רק להיות.

החיבור למים מזכיר לי שאני לא חייב לבחור בין להיות חזק ואסרטיבי לבין להיות רך ורגשי. אפשר גם וגם. אפשר להציב גבולות מתוך חיבור, רכות, נוכחות ואמת.

האישה שאיתי כנראה מייצגת גם את האישה שבתוכי. אני יכול להסתכל על כל הנשים שהיו חלק מחיי ולראות דרכן את ההתפתחות של האנימה שלי – האישה הפנימית.

מאישה פנימית מינית – דרך של תשוקה, הערצה, התאהבות עיוורת – אל אישה פנימית רגשית שמחפשת עומק וקרבה. אחר כך אל אישה רוחנית שמבקשת מסע, שותפות וקדושה. ולבסוף, אל אישה חכמה ונשמתית – השכינה, אמא אדמה, המדריכה שלי.

כל ארבע הנשים האלו חיות בי. הן לא סותרות זו את זו, אלא משלימות זו את זו. התהליך שלי כגבר הוא לא לבחור אחת מהן, אלא להקשיב לכולן, לאפשר להן לנוע בתוכי בהרמוניה.

אני מבין יותר ויותר שהתפקיד שלי הוא לעבור דרך השערים הרגשיים, ללמוד מהשיקופים שהחיים מציבים מולי, ולפגוש את הצרכים של אהובתי מתוך רכות ואחריות.

כתיבה בשבילי היא הדרך לתת מקום לכל זה. היא המרחב שבו אני נושם, מבין, מתקרב. לקראת החתונה אני עובר שער עוצמתי מאוד, ואני מאחל לעצמי להמשיך לכתוב, לשתף, ולהישאר חשוף במסע הזה.

העדות והנוכחות שלכם – חברים, קוראים, אנשים בדרך – מחזקים אותי. מזכירים לי שהדרך הזו היא לא רק שלי, אלא של כולנו.

בתמונה – הטבילה הראשונה אחרי מסע החזון שהסתיים בתחילת ינואר.